225 פרק רביעי : תאולוגיה בשירת יונדב קפלון מתפרשת כשפת דיבור . העצירה בסוף השורה מלמדת שהוא מסוגל לדבר את שפת השמים ; ב . המילה "שפת" אינה מובנת כשפה לעצמה, אלא כחלק מסמיכות : שפת הים, שפת הרחוב או שפת השיר . העצירה באמצע סמיכות, בתווך שבין הסומך לנסמך, היא עצירה על הסף, המלמדת שהוא נמצא על סיפה של התרחשות ; ג . המשפט "לְמַרְגְּלוֹת הַשָּמַיִם וַאֲנִי עַל שְׂפַת הָעִיר" מייצג מפגש עקרוני בין הקוסמי, האורבני והלינגוויסטי, המציב את האתגר הפואטי-רוחני של השיר בחיבור בין העיר לשמים, ומלמד כי המגע עם העולם המטפיזי ( שמים ) נמצא במפגש שבין השפה לעיר . מפגש זה מתממש בתמונה המטפורית : "קוֹנְכִיּוֹת אוֹצְרוֹת שִׁירָה / גוֹמְעוֹת זְמַן / עַל חוֹפָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלֵם" . האוקיינוס שלחופיו שוכנת ירושלים הוא אוקיינוס הזמן . מטפוריקה רומנטית זו, המייחסת לטבע איכויות רוחניות ומתארת מפגש בין אדם, טבע, זמן, היסטוריה ומטפיזיקה, אינה מחזיקה מעמד . הרוח השורקת ונוקבת את האוזן והאבנים המְדרדרות את השיר במורד האפל מחרידות את התמונה הרומנטית . הצירוף "אבני המקום" רומז להתגלות האל שאירעה ליעקב בשנתו על "אבני ה...
אל הספר