שפה סודית בין אדם לאלוהים

219 פרק רביעי : תאולוגיה בשירת יונדב קפלון עָצוּם וְצָלוּל הַבֶּכֶה בְּגוּפִי . שֶׁזִּהִיתִי אֶת קוֹלִי בַּגָּן, אֶת קוֹלִי בְּהֶרֶף קָצָר שֶׁל גַּן, הֶרֶף אֶחָד שֶׁל הֶמְיָה . וְכָך בּוֹרֵק לְעֻמָּתְךָ עוֹד בְּפַעַם אַחֲרוֹנָה וְנוֹאָשָׁה . בּוֹרֵק לְךָ בְּשָׁחוֹר וּבִסְגוּלִּים 84 וּבָא השיר פותח בתיאור היפרבולי של בכי . השימוש בצורה הארכאית בֶּכֶה מעצים את הטוטליות ואת הקמאיות של הבכי, ומלמד על חיבור עמוק בין גוף לנפש שהתאפשר בשל ההתוודעות של הדובר לעצמו . שמיעת הקול בגן מרמזת על קולו של אלוהים בסיפור גן עדן : "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן" ( בראשית ג, י ) . אך שלא כבסיפור המקראי, בשיר האדם מזהה את קולו שלו ולא את קולו של אלוהים . שמיעת קולו 85 מזעזעת אותו וגורמת לו לבכי עצום וצלול . הגן שבו מתרחש המפגש בין האדם לעצמו הוא הוויה נפשית קצרת מועד . תפיסת הגן כאירוע המתרחש בזמן וההתייחסות אליו כאל יחידת זמן קצרה, "הרף", מלמדים על נדירותו של הרגע שבו מפגש זה בין האדם לעצמו אפשרי, ועל נדירותו של הרגע שבו המרחב המיתי זמין עבורו . המבנה הכיאסטי של הבית השירי : בכי, גן, גן, המיה,...  אל הספר