אלם השירה ואלם ההתגלות

214 נוגע במה שאינו עַד קְצֵה קוֹלָן וְגוּפָן הַגָּמִישׁ מַרְעִיד בָּאֲפֵלָה . אֵלֶם אָיוֹם מְטַהֵר אֶת הָעוֹלָמוֹת וְאֶל שִׂפְתוֹתֵיהֶם גוֹאָה לְאִטָּהּ נֶחָמַת יְרוּשָלַיִם . 64 מיד בפתיחת השיר מוצגת השירה כקטסטרופה טבעית המאיימת על העיר : "גּוּשׁ 65 נוכחותו של גוש השירה המתנודד מעל העירהַשִּׁירָה בַּחֲזֵה הַיְקוּם / נָע בֵּין קַרְחוֹנִים" . מתאפיינת בסתירות פנימיות ובניגודים חריפים : הוא גדול ומאיים אך גם עצוב ומיואש, מגושם אך אינו יציב, קרחון בעל צבעים חמים . חומריותו הגסה של הגוש מנוגדת לרעדה השברירית של המילים, ותנועתו האופקית הפוכה לעומת תנועתם האנכית של תִימרות האדם . דימוי השירה לגוש עצום המתנודד מעל העיר מלמד שהשירה היא אִיום על הציוויליזציה . את תפיסת השירה כאִיום אפשר להבין בעזרת הפנומנולוגיה של הקדוש . בספרו "הקדושה" תיאר אוטו את "המיסטריום טרמנדום", שהוא "היסוד הבסיסי החבוי 66 יסוד זה מתואר כ"הרגשת המסתורין הנוראבמעמקיה של כל התפעמות דתית חזקה" . 67 על פי תפיסה זו, האלם האיום בקצה המלא הוד ואימה, הסוד המעורר חיל ורעדה" . השירה דומה לעמידה מול הקדוש המעוררת פחד נורא ומשתק, ...  אל הספר