היעדר הכרעה כדרך לשימור המסורת

123 פרק שלישי : נוכחות והיעדר – תאולוגיה בשירת רבקה מרים היו רבים שהרהרו אחר מידותיו של אלוהים ואחר ישותו המיוחדת בהיסטוריה . וכי לא אחד מתלמידיו של רבי ישמעאל הוא שקרא "מי כמוך באלים ד' ? " [ שמ' טו, יא ] לא כי : "מי כמוך באלמים ד' שרואה בעלבון בניו ושותק ? ! " [ גיטין נו ע"ב ; ילקוט שמעוני, שמות טו, רמז רנ ] . אם אדם בן זמננו צועק בכעסו, אין הדבר סותר את המסורת שלנו . זכרו את אנשי כנסת הגדולה שסירבו לומר "האל הגדול הגיבור והנורא" . גם כיום יכול אדם לבחור במרד ולהישאר בתוך היהדות . אבל חייב המרד להיות מתמיד, ופירוש הדבר שצריך לחדשו, לחזור לבחון אותו, לחזור ולהכריז עליו יום יום ולילה לילה . חייב אדם לחיות את המרד שלו ולא להניחו לגלוש לתוך אדישות . חייב אדם כזה לומר שוב ושוב : "ריבונו של עולם, אני יודע ואתה יודע כי עת היא להתפלל [ . . . ] אך אני ממאן, אתה שומע אותי ? אני ממאן ! " כל מי שבוחר בעמדה שכזאת ועושה זאת בכנות 108 הרי לאו שלו נעשה הן, ומיאונו להתפלל הופך להיות [ . . . ] תפילה . בשורה השנייה בשיר מוצבת אמירת התפילה בפרספקטיבה היסטורית : "לְמַה שֶּׁקָּרָה בֶּעָבָר כִּוַּנְתִּי . ...  אל הספר