163 קסירר והיידגר נפגשים בדאבוס שגתה מזכיר כנגד העולם האובייקטיבי של התיאורטיקנים - אנחנו לא יכולים וגם לא רוצים להרוס את ה'הפשטה', מאחר שהיא שייכת למהות הרוח עצמה - אנחנו חייבים להתרומם מעליה באופן חופשי . אנחנו לא רוצים רק להיות מוגבלים על ידה" . הוא ממשיך ואומר שהמדיום שיכול להוביל אותנו אל מחוץ לעולם של ה"נמצא" בלבד, מהיות שהוא רק דברים סתמיים אל ממשות אמיתית, היא הרפלקסיה . קסירר אינו דוחה את הגישה האנתרופולוגית של היידגר ; נקודת המבט של היידגר משמשת לו כ- terminus a quo , כנקודת ההתחלה, יותר מאשר נקודת הסיום לאנליזה . הוא אומר : "אנחנו נותנים להיידגר את האנליזה ה'טהורה' של ה'סביבה', את התיאור הזה של המצאות בסביבה, אך אנחנו עדיין שואלים : האם אנו חייבים להישאר בהתחלה זו ? האם העניין אינו יותר בהתעלות [ transcendence ] מעבר להתחלה זו ? " . האנושות משיגה את קיומה ואת הגדרתה האותנטית במה שקסירר מכנה "המרחב האוטונומי והחופשי של הרוח [ Reich des Geist ] " . מרחב זה מתממש כשהאדם פוסע אל מעבר לסביבה המעשית המיידית שלו, כשהוא נע מתפיסה מעשית גרידא להמשגה, בתנועה לעבר העולם של הצורות היוצר...
אל הספר