הקדמה

הקדמה 2 ב . המחקר מציג ראייה היסטורית-קונצפטואלית של הקשר ההדוק בין משבר המנהיגות הפלסטינית ( או העדרה של מנהיגות פלסטינית ) , שנמשך שנים רבות, ובין ההתעוררות והתחייה הלאומית הפלסטינית בשנות החמישים של המאה העשרים . המחקר מנסה להתמודד עם השאלה כיצד אפשר ליישב את הסתירה לכאורה בין התפיסה הקיימת בקרב ההיסטוריונים — ערבים ובהם גם פלסטינים — השמה דגש במשבר המנהיגות וכישלונה להשיג את מטרותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית, ובין המסקנה המתבקשת ממחקר זה, לפיה דווקא על רקע משבר המנהיגות חלה התעוררות לאומית פלסטינית חדשה בשנות החמישים, התעוררות שהתאפינה בסולידריות חברתית, בכושר עמידה, בשרידות ובנחישות ויצרה כמעט יש מאין תחייה לאומית, שהובילה את הפלסטינים להישגים רבים . בהקשר זה מבקש הספר להשיב על השאלה מה היה חלקם של מנהיגים כושלים אלו, המופתי ושקירי, בתחייה הלאומית, ומוכיח שלמרות כישלונותיהם הם לא היו חדלי אישים כמו שהוצגו במחקרים ההיסטוריים של התקופה . המחקר הנוכחי נוקט גישה מאוזנת רב-ממדית, המאפשרת להבחין בתרומתה של מנהיגות זו להתפתחותה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשתי תקופותיה — זו שלפני 1948 ...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב