אהבת החסד היא השלמתה של האהבה הטבעית . המקור לשתיהן הוא אחד : יש לומר כי ביכולתנו לקבל מן האל את הטוב בשתי דרכים, כלומר כטוב של הטבע או כטוב של החסד . אכן, על בסיסם של הטובים הטבעיים שנעשו על ידי האל למעננו נבנית האהבה הטבעית, שבה לא רק האדם בשלמות של טבעו אוהב מעל לכול את האל, יותר מאשר את עצמו, אלא גם כל נברא אחר בדרכו שלו ] . . . [ . ] עיקרון זה [ אמיתי עוד יותר בידידות שבאהבת החסד, הנבנית על מתנות החסד ] . . . [ משום שהאושר הוא באל, באשר הוא עיקרון משותף ומקור לכל אלו היכולים לקחת חלק בטוב ) communi et fontali omnium principio qui beatitudinem participare possunt ( . 377 קטע זה מדגים בפנינו כיצד תומס משלב את המסורת ואת אוצר המושגים האריסטוטליים עם אלו שמקורם במורשת הניאו – אפלטונית . אמונתו היא המדריכה אותו בשילוב זה . ד . 3 . אהבה עצמית וידידות על פי אריסטו אריסטו רואה באהבת החכם לעצמו את העיקרון ואת אב – הטיפוס לידידות אמיתית, ידידות בין טובים . בתורתו של תומס, העיקרון לאהבת החסד הוא אהבת האל לעצמו . אהבה זו, כפי שהיא מתגשמת אצל האדם, אמורה להוציאו מעבר לעצמו, להביא לפריצה של גבו...
אל הספר