232 רחל עופר בסוף שנות ה- 20 ( של המאה ה- 20 ) התנהל ויכוח בין גדולי הספרות העברית ביחס לסוגיה אם סיפורי התנ"ך מתאימים לשמש חלק מהרפרטואר הדרמטי של התיאטרון העברי בארץ ישראל, או שמא יש להסתייג מהשימוש בסיפורי התנ"ך במסגרת התיאטרון . ח"נ ביאליק, שעסק בשאלת דרכו העתידה של תיאטרון "הבימה", צידד בפנייתו של התיאטרון העברי בארץ ישראל למקורות המקראיים, שכן פנייה שכזו מחזקת את השורשים ואת הזהות הישראלית . עם זאת, הוא 133 האורבת לדעתו למיהצביע על הסכנה של "חילול הקודש" שמעלה נושאים תנ"כיים באווירה של ארץ ישראל החדשה . יוצרים נוספים הצביעו על הסכנה של "חילול הקודש", אולם מסקנתם הייתה 134 הפוכה ; בניגוד לביאליק, הם התנגדו להמחזת חומרים מקראיים . הדברים הללו מתייחסים לתיאטרון העברי בראשיתו, אולם דומה שכוחם יפה גם ביחס ליצירות ספרותיות, תיאטרליות ואחרות משנות האלפיים . הפנייה למקורות המקראיים אכן מחזקת את השורשים, אולם נשאלת השאלה אם השימוש בהם במסגרת יצירות "נמוכות", שאופיין קליל, איננו בגדר הפיכת התנ"ך ל"קרקס", כפי שנאמר במוטו שלעיל . ארבע היצירות העוסקות בשאול המלך שבהן נדון בחלק זה, משתייכות כו...
אל הספר