טלי לטוביצקי / רגלה של המשוררת לא הייתה כה יציבה: הנפש היא אפריקה

212 | טלי לטוביצקי האפלה והצרצור, שניהם נוקבים מתמיד הפעם : "התקווה היא חינוך במהופך, / ללמד נשימה דרך חנק, פרחים דרך עפר" ( "יותר מנשימה", עמ' 24 ) . כמו בספר שיריה הקודם ( התקרה עפה, 2001 ) , גם כאן כל שיר הוא "אי" לעצמו, עם כותרת משלו, אך בעוד שבסופי השירים של הקובץ הקודם היה עוד מקום לסימני שאלה או למשפטים שנגמרים באוויר, כאן גם השאלות הנואשות ביותר מסתיימות תמיד בנקודה קשה, ההופכת כל שאלה לשאלה רטורית : "האם מישהו רואה מלמעלה את דוגמת השתייכותם" ( "אי הנחת של יצורים מכונפים" עמ' 50 ) , "האם ככה מרגישים חיים" ( "צמחי בית", עמ' 59 ) . בכמה שירים מעיד המבנה התחבירי על עקבות ההכרעה המרה שכבר נעשתה בין שתי האפשרויות המוצגות, ושהובילה לוויתור על הציפייה למענה : "האם לקרוא אותה במים, בענפי הדודונה, בעגורי החוף, / או שקיבלנו את העולם הנטוש הזה / תמורת האפלה במחשבותינו" ( "אורקל", עמ' 28 ) ; "האם עלי ללדת שוב אותן תינוקות או / להניח עצמי כמו אנדרומדה על אי האבן, / ידיה ורגליה מתכנסות פנימה אל נקודת צערה" ( "אנדרומדה", עמ' 35 ) . הזיית ההתפרקות, התהום המסחררת שנפערה באמצע החדר בהתקרה עפה, מ...  אל הספר