רונית מטלון / המשענת של ה"אני"

14 | רונית מטלון משאית החפצים הזו, שנודדת מהעיר לקיבוץ . מהקיבוץ למושבה ולהפך, היא - היא החור השחור הנפער בליבו של הטקסט הזה ; יותר משזה סיפור על מקום, על זיקה למקום, על מאבק עם מקום, זהו סיפור על אין מקום, אין מקום נפשי וממשי, סיפור על פליטים ועל חוויה של פליטוּת במובן היותר מועצם שלה : להיות מגורש מן העולם, נטוש . הגירוש, או הנטישה, נפתחים עם מות אביה של המספרת, הסופר ישראל זרחי . זה גם המקום שבו נפתח הספר, הזיכרון — "האיש היושב ליד שולחן הכתיבה" ; "האיש היושב ליד שולחן הכתיבה הוא אבא שלי, והוא מתרגם מפולנית את הספר של יאנוש קורצ'אק, שנודע לימים בשם יותם הקסם" . מות האב טורף את חיי המשפחה : האם ושתי בנותיה עוקרות מביתן בירושלים לקיבוץ : "ברחתי מן המוות . אני נושמת לרווחה, מבלי שאני יכולה לדעת מהו סוד הקסם . אני מגיעה אל ארץ הכחשת - האני של הקיבוץ . אם אינך קיים אינך כואב, זו הסיסמה החרוטה ללא מילים על האופק . אני מחליטה להיוולד מחדש, להיות גאה ונטולת - אני בעמק יזרעאל, ובדרך הזו, אני מנסה להיות קיימת, מבלי לקחת בחשבון את האני ואת האין-אני שלי" . המפגש של המשפחה עם החברה הקיבוצית הוא ...  אל הספר