208 אברהם עוז "מה הם שמחים" ? אני זוכר אותו שואל, בטון הכבוי והבלתי מתלהם שאפיין את דיבורו בדך כלל ; ואני מושך בכתפיי, אולי עונה דבר חסר משמעות . ואנו עומדים עוד דקות ארוכות, מנהלים בינינו דיאלוג שותק . אני זוכר מה רציתי לספר לו ולא סיפרתי . על נהג הרכב שהתותח שלנו היה רתום אליו כשעברנו את גבול הרצועה, קיבוצניק מתולתל בלורית ; גופת חייל מצרי שכבה על הכביש, והוא, במקום לעקוף אותה, סינן קללה בערבית וחתך אותה לשניים . או על הסמל ההוא, שבאותו הבוקר נסעתי אתו ברכב רתום לעוקב על מנת להביא מים ליחידה ( גם צינורות המים נפגעו בבסיס ) ; חייל מצרי בודד קרב אלינו והתחנן למים . הסמל הורה לו בערבית להסתובב, גבו אלינו, ולהתרחק, ואז הריק עליו בן לווייתי צרור מה"עוזי" שלו . כשהמצרי שכב אפיים ארצה, בלא נוע, ירד אליו הסמל, פשפש בבגדי הגווייה, נטל ממנה קופסת סיגריות ממתכת, שב לרכב והורה לנהג לנסוע . משותק מתדהמה, לא סיפרתי על כך לאיש . גם לא החלפתי מילה עם איש מהם עד סוף המלחמה . ידעתי שאילו סיפרתי לו, לחנוך, היה משיב ביובש ביישני כמעט, "לכולם יש סיפורים כאלה" . "מה הם שמחים" ? שאל . ידידותנו נמשכה עוד של...
אל הספר