יחסם של אנשי בריאות הנפש לניצולי השואה בעשורים הראשונים של מדינת ישראל: הצעה לחשיבה מחדש

264 ז'וזה ברונר ב- 1995 דווח על ממצא מעניין ואולי מפתיע במקצת, בעקבות ראיונות שנערכו עם יותר ממאתיים אנשי בריאות הנפש מאזור המרכז — כמחציתם עובדים סוציאליים, קצת יותר מרבע מהם פסיכולוגים, והשאר פסיכיאטרים . לכולם ניתנו שני טקסטים קצרים המציגים מקרה של גבר בן 68 ממוצא מזרח אירופי, המתלונן על כאבים שונים, בעיות עיכול, זכרונות טורדניים וסיוטי לילה . התמונה הקלינית בשני הטקסטים הייתה זהה לחלוטין, אך גבר אחד תואר כניצול שואה שהיגר לישראל ובנה לעצמו בהצלחה חיים חדשים, והשני תואר כאדם שלחם בגבורה במלחמת השחרור ובמלחמות אחרות בישראל . לאחר קריאת המקרה, נשאלו הנבדקים על הרגשות והתחושות שעוררו בהם שני הטקסטים . התברר שהם הגיבו ברגשות חיוביים ועזים יותר לנוכח קריאת המקרה של ניצול השואה, וחשו כלפיו 4 יותר אמפתיה מאשר כלפי הלוחם הוותיק . בצדק הציגו מחברי המאמר את תוצאות מחקרם כ'בלתי צפויות', לנוכח היוקרה המיוחסת ללוחמים באתוס הישראלי . אף שהודו כי אין מחקרים אמפיריים קודמים שהיו יכולים לאפשר השוואה לעבר, הם טענו שממצאיהם מראים כי לאורך השנים חל שינוי דרמטי ביחסם של אנשי בריאות הנפש כלפי ניצולי השוא...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן

הקיבוץ המאוחד