ד. כתב ושפה כביטויים של זהות לאומית בתקופת בית שני

נראים הדברים כי ביסוד השימוש בכתב העברי הארכאי למטרות רשמיות מונחים מניעים לאומיים . השימוש בו למטרות חילוניות היה 562 תמיד מעשה חריג שנועד לצרכים רשמיים סמליים . אמנם, אין לכחד כי לכתב העברי היתה גם משמעות דתית ברורה, ולא רק לאומית ‑ פוליטית . במגילות ים המלח נמצאו כמה מגילות הכתובות בכתב יהודי, ובכל פעם שצוין שם האל, שונה הכתב לכתב עברי קדום . כמו כן, נמצאו שרידים של החומש הכתוב בכתב עברי, גם בתקופות שבהן הכתב הרווח היה 563 מכאן עולה כי הכתב העברי נשא גם אופי דתי . הדברים אינם מפתיעיםארמי . בהתחשב בזיקה ההדוקה בין היסוד הלאומי והדתי בישראל, שעליה עמדנו קודם לכן .    ומה באשר לשפה ? שוב, עלינו לבחון מה היתה השפה המדוברת ביהודה בתקופת הבית השני : עברית, ארמית, או שמא גם וגם ? האם ניתן לאפיין את השימוש בארמית או בעברית על פי קריטריונים מסוימים ? ובפרט, האם שימשה השפה העברית סממן של זהות לאומית בתקופה זו, או, שכפי שטען הובסבאום, קיומו של קשר זה כפי שאנו חושבים אותו כיום הוא מודרני, ובעולם העתיק השפה לא נשאה משמעויות לאומיות ? באשר לתקופת בית ראשון אין כל ספק כי השפה המדוברת היתה עברית...  אל הספר