הצגה, משפט ראווה וחיזיון

אורה הרמן 255 תחום ומוגדר של מה שנעשה וכיצד . במרכז המשפט יכול להיות רק מי שביצע את המעשה — מבחינה זו הוא דומה לגיבור של מחזה — ואם הוא סובל, עליו לסבול בשל מה שביצע, לא בשל הסבל שנגרם לאחרים בגללו" . 50 מדבריה אפשר להסיק לכאורה כי לא היה צריך להביא עדויות של הניצולים משום שסבלם אינו עניינו של המשפט, אלא רק מעשיו של הנאשם . אולם קשה להבין כיצד לדעתה אפשר לשפוט את מעשיו בלי להביא עדויות עליהם . לדבריה "תיק התביעה נגד אייכמן נבנה על סבלם של היהודים, לא על מעשיו של אייכמן", והיה הגיוני יותר "להציג בפני בית הדין את כל עובדות הסבל היהודי ( שכמובן מעולם לא הוטל בהן ספק ) ואחר כך לחפש ראיות שבצורה זו או אחרת יקשרו את אייכמן למה שאירע" . 51 לא ברור למה התכוונה בדבריה כי על התביעה היה להציג את כל עובדות סבלו של העם היהודי . ארנדט טוענת באותה נשימה כי הפן התיאטרלי של המשפט קרס תחת "כובד הזוועות המסמרות שיער ( שתיארו העדים ) " . כלומר, גם לדבריה העדויות הן שמנעו מהמשפט להפוך למחזה תיאטרון . היא אמנם מדגישה כי המשפט מעולם לא היה למחזה, אך מוסיפה מיד כי "החיזיון שבן גוריון ראה בדמיונו מלכתחילה אכן ...  אל הספר