186 זיוה שמיר | מִים ומִקדם שצריכה להיווצר בארץ, עם מאורות הפריצים ובתי המרזח והקברטים הטמאים שאותם ראה בברלין : לעומת פינה אחת של אמנות טהורה בכרך — אם יש כזאת — ימצאו המוני העם על כל מדרך כף רגל בתי-מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם : בתי- מרזח ? בתי-קלון ? מערות פריצים ? ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים, זקנים, צעירים, עלמות, ילדים, וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו לנצח את מוחם ואת לבם, את עיניהם ואת אזניהם, את רוח פיהם ונשמת אפם . ניזונה וגדלה מן העיפוש והאוויר הטמא של הכרך, ובעלי האמנות — שירקבו ויימקו שם כל ימי חייהם . אם כך היא — תלך לעזאזל ! לא היא ולא הנאתה ! ואולם רוצה אני להאמין, כי שקר הדבר ! רוצה אני להאמין, כי דוקא מתוך האוויר הטהור של הכפר והשדה תעמוד לנו אמנות טהורה באמת, טהורה בכל משמעותיה ופירושיה הטובים של מילה קדושה זו, אמנות שזנה גם את הרוח ולא את החושבים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו . על רקע דבריו אלה, ניתן להבין את תיאור בית-המרזח בפתח השיר "אבי" לא רק כתיאור של הפונדק האוקראיני, שאותו הכיר המשורר בילדותו, אלא גם כתיאור של אחת מא...
אל הספר