ערעור יחסי הסובייקט־אובייקט ועמידה מול המוות

142 לנוכח ערב סתיו מחריש איך זה נשמע ? אגב, מי הבטיח שתהיה פוגה ? מי הבטיח שמישהו ייצא מכאן, שתספיקו, שאפשר להספיק, שתגיעו בשלום ? עד שאתה גומר לאמור ופגז מכולם בא ונופל, בדרך שקודמו כבר סלל לו, או תופסך ברוצך בדרך, או כדור שוטה אחד . והרגע יתם, והרגעים כולם יתמו, והזמן יתם, ואתה תתם, אתה שכעת, הדואג, הפוחד, הרוצה כל- כך, בין פחידה לפחידה . מה אמרת, גידי ? אמרת ? – 'אמרתי שנצטרך לרבוץ פה ולרבוץ, עד ככלות הכל' . מצריד גידי על פי דרכו . ( ומה פשר : ככלות הכל ? ) [ ימי צקלג , ב, עמ' 1074 - 1075 ] . אפשרות המוות עולה כאן כגבול היכולת לומר משפט רפרנציאלי על ההמתנה ( 'חיכינו עד פוגה ראשונה ורצנו' ) . המשפט הרפרנציאלי הוא בלתי אפשרי משום שהוא נאמר מנקודת מבט חיצונית, אולם נקודת המבט הפנימית היא חלק ממושא התיאור . לכן ההתנגדות לדיבור הרפרנציאלי, המסכם, מתוארת באופן קיצוני, אונטולוגי : 'וכמה אין כלל דבר כזה בעולם' . אפשרות המוות ממחישה את חוסר התוחלת של הדיבור על זמן כמושא 'אובייקטיבי' מנקודת המבט של אדם הנתון בתוך הזמן . האפשרות של המוות ממוטטת את אפשרות תיאורם של הזמן ושל הסובייקט כאובייקטים ...  אל הספר