פרק ו: הממשל הצבאי

פלולו שהצל כלפי אוכלוסייה אורחי ישנו החמישים 91 היה מעיד “עַל יִתְרוֹן מִנְהָגוֹשֶׁל שִׁלְטוֹן יְהוּדִי לְעֻמַּת מִנְהָגוֹשֶׁל עוֹלָם" . 212 ברם, תחת זאת מזהה אלתרמן שָׁנִים של שגרה, דשדוש וקפיאה על השמרים . אין המשורר מתעלם מכך שלערביי מדינת ישראל “יֵשׁמִכְוַת זִכְרוֹנָהּשֶׁל תְּבוּסָה, יֵשׁמִכְוַת שִׁלְטוֹן זָר וּמִכְוַת עִיר וָתֵל / שֶׁהָיוּלַזּוּלַת לְנַחֲלָה" . 213 וקיים גם ההכרח הביטחוני המוצדק : וְיָדַעְנוּ גַּם זֹאת : יֵשׁ סְיָגִים וּכְבָלִים שֶׁל הֶכְרָח וְחוֹבָה, אֲשֶׁר כָּל הַמְבַקֵּשׁ לְסַלְקָם בִּמְחִי-יָד מְבַקֵּשׁ לְגַדֵּעַ יְתֵדוֹת בִּטָּחוֹן-יְסוֹדִי . דּוֹרֵשׁ טוֹב הוּא וְלֹא לְטוֹבָה וְאַשְׁרֵי הַיָּכוֹל וְכוֹפֵר בַּשְּׁמִירָה אֲשֶׁר בָּהּ הוּא בּוֹטֵחַ . . . לְמָשָׁל : אִם אֲפִילוּ יֻחְלַט עַל בִּטּוּל הַמִּמְשָׁל הַצְּבָאִי, לֹא אֵדַע אִם רַשַׁאי מִי בֵּינֵינוּ לָקוּם עַד בּוֹא-יוֹם וְלִתְבֹּעַ כָּל מְלֹא חֹפֶשׁ תְּנוּעָה לָעַרְבִים בְּמוֹשְׁבוֹת הַיְּהוּדִים . . . מִי יָהִין וְיֹאמַר “אָנֹכִי אַחֲרָאִי" . . . אַחֲרָאִי לֹא בְּפֶה כִּי בְּפֹעַל . 214 לא מָצינו כי א...  אל הספר