308 אפילוג עד מאוד, חלקן עדיין המומות, חלקן דיכאוניות, חלקן היפר- אקטיביות, וכולן רגישות עד מאוד . בחודש יולי היו כאן אלף ומאתיים נשים . היו מריבות קולניות, הרבה צעקות, אולי גם הרבה המולה סתם על עניינים של מה בכך, התפרצויות של כעס, של צחוק ואולי גם של בכי קולני . ועכשיו היה כל כך שקט . כמה וכמה שכבות של היסטוריה חדשה יותר כבר מכסות את האירועים שהיו כאן . היו בעולם מלחמות, פליטים חצו ימים ויבשות, משטרים קמו ונפלו, טכנולוגיה חדשה של תקשורת שלפני עשרים שנה רק חלמו עליה השתלטה על כולנו . אבל הניגוד החריף בין השקט של היום ובין הרעש של אז היה חזק יותר . במשך שמונה השנים האחרונות ביקרתי כאן בערך פעם בשנה . למדתי להכיר קומץ מקומיים המשתדלים לשמר את המקום כנקודה היסטורית חשובה לאזור, כמנוף לחינוך נגד גזענות ואנטישמיות, וכעדות נגד הכחשת שואה . קיבלתי מהם את הבקתה שאני יושב בה כל פעם בחינם כדי לשבת בשקט, לארגן את המחשבות והחומר הרב שצילמתי בביקוריי בארכיונים שונים ברחבי שוודיה, וכדי לכתוב . במידה מסוימת נקשרתי לאנשים ולבקתה, ליער השקט שמסביב עם הבקתות האדומות הפזורות באזור, האגם השקט והפרות הרועו...
אל הספר