ויכוחי גוף ונפש בסורית, בארמית ובעברית

יוסף יהלום 172 הטיעון של הצדדים חסר וגם שאלתו של אנטונינוס שונה . לפי המכילתא אנטונינוס מדגיש את אומללותו של הגוף הכלה שאינו ראוי כלל לעמוד לדין לאחר מות האדם והתפרקותו . על כך משיב לו רבי שעל- פי קו מחשבה שכזה גם הנשמה אינה ראויה לעונש, שהרי היא בסך הכול שותפה בעבירה בעל כורחה . וכאן הוא נזקק למשל המלך בעל הפרדס : 'והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא . אמר לו חיגר לסומא : בכורות נאות אני רואה בפרדס . בוא והרכיבני ונביאם לאכלם . רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום . לימים בא בעל פרדס . אמר להן : "בכורות נאות היכן הן ? " אמר לו חיגר : "כלום יש לי רגלים להלך בהן ? " אמר לו סומא : "כלום יש לי עיניים לראות ? " מה עשה ( המלך ) ? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד . אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד . שנאמר ( תהלים נ, ד ) : " . . . יקרא אל השמים מעל" – זו נשמה, "ואל הארץ לדין עמו" – זה הגוף' ( שם, שם ע"ב ) . מנחם קיסטר קושר את העניין לוויכוח על תחיית המתים בחיבור בשם זה המיוחס 3 כנגד הכופרים בתחייה גופנית של המתים, יוסטינוס מעלה את הטענהליוסטינוס מרטיר ...  אל הספר