ג. משמעותה של התמודדות נפשית בהימנעות מאיסור

רבויות בובודת הה | 97 המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהן כשוגגין, והוא משלם להם דמי סעודתן, שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו, שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו . משמע, שאכילת איסור אינה נחשבת אכילה ממונית, כיוון שנפשו של אדם קצה בו — אע"פ שאין בכך טעם הגיוני, ובניגוד, לכאורה, למה שמשתמע מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים . גם רבנו בחיי סובר, שצריכה להיות הסתייגות טבעית מאיסורים שונים, אף שאין בהם טעם הגיוני ( חובות הלבבות, שער הפרישות פרק ה ) : ולכן ראוי לך אחי לחנך את טבעך בפרישות בכל מה שצוך ה' לפרוש ממנו, עד שתגיע לידי כך שתתעב ותשנא את סוגי התענוגות האסורות וההנאות האסורות עד כדי שיהיה שוה בטבעך המתועב מדברים האסורים עם מה שהנפש משתוקקת אליו מהם, ותהיה בעיניך הביאה האסורה ולקיחת הדינר בדרך האסורה וההתפארות במגרעת זולתך וגנותו אשר האדם משתוקק להם בטבעו כמו אכילת העכבר והדם וחזיר אשר טבעך מתעב אותם ונפשך שונאת אותם . אמנם, ניתן לומר שאף לדעת הרמב"ם ייתכנו באדם רגשות שונים בעת ובעונה אחת : מצד אחד, שיהיה לו חשק לאיסור, ומצד שני אם יאכל — תקוץ נפשו באיסור . אך מכל מ...  אל הספר
תבונות