94 | והארץ נתן לבני אדם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים וגניבה וגזל והונאה . . . והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום : דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", הרי ש"אין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו — היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן" . אבל במצוות 'שמעיות' — שאין בהן טעם הגיוני המובן לבני אדם, הרי שאדרבה — "צריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה" . ועל כן, הדוגמות שהביאו חז"ל בתורת כוהנים הן דווקא מן המצוות ה'שמעיות' — שעטנז, חזיר, עריות, ולא נאמר 'לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב' . הרמב"ם הביא אפוא שני סוגים קיצוניים של מצוות — במצוות שכליות מפורסמות המעלה היא שאדם יקיים אותן מתוך מוטיבציה פנימית, בעוד שבמצוות השמעיות המעלה היא שהאדם יפעל דווקא מתוך מאבק וכפייה חיצונית . ברם, יש תחום גדול של מצוות, שהרמב"ם נותן להן טעם במורה הנבוכים, גם כשמדובר בחוקים, ולא ברור לאן הן שייכות — האם הן שייכות למצוות שצריך לקיים אותן מתוך הזדהות פנימי...
אל הספר