תווית המושא ל , הרווחת בארמית לצד דרכי סימון אחרות של המושא הישיר , מצויה מעט גם בעברית , וכבר בספרי המקרא הקלאסיים . בתמד " י היא מופיעה רק בשימוש צריך ל , הנקרה פעמיים במור : 46 " איני צריך לעמרך [ " ( ש ' " (; 2 ] צריך לו ֿ אחת אלה שלו [ " ( ש ' , ( 6 ומקבילה לו באיגרת הארמית ידין : 56 " די אנחנה צריכין לה " ( ש ' . ( 7 אידיום זה מצוי בשפע בלשון חכמים , וכבר בבן סירא , ואין הכרח להניח בו השפעה ארמית , ובוודאי אין לצאת ממנו למסקנה שהאיגרות העבריות כתובות בלשון תערובת , כפי שהציע גצלה ( מגע , עמ ' , ( 101 שהרי כאמור תווית המושא הישיר ל אינה זרה לעברית . ועוד : בתעודות הארמיות אין ל זו משמשת אלא בנוסחאות משפטיות שבשטרות , למעט " די אנחנה צריכין לה " הנזכר בידין 56 ( כלומר גם בעברית וגם בארמית צריך ל הוא מקרה חריג ) , ואילו ית אינה מוגבלת אלא היא מצויה בשתי הסוגות . בלשון החיה רווחה אפוא ית ולא ל . פולמר ( תווית המושא , עמ ' 143 – 142 ) צמצמה מעט את חיותה של ית : את שימושה בתעודות הארמיות לפני מושא שאינו מציין יצור חי ( למשל ידין , 7 ש ' ; 34 ידין , 54 ש ' , ( 13 , 3 שימוש שאין לו...
אל הספר