סיפורי העלייה לארץ ישראל והקליטה בה הם לעולם מורכבים . מצד אחד , העלייה לארץ נתפסת ״נס יצירת האדם״ , דהיינו עיצובה של זהות חדשה , ומצד אחר , תהליך הקליטה מלווה בקשיים אין סופיים שעל הנקלטים להתמודד עמהם . התמודדות זו גורמת לא אחת להטחת אשמה כלפי החברה שכשלה בקליטה ולהימנעות מראיית התהליך החיובי שהתקיים לצדה למרות הקשיים המרובים . פרשת עלייתם של התימנים החל בעליית ״אעלה בתמר״ ( 1881 ) וכלה בהגעתם על ״מרבד הקסמים״ ( 1948 ) הוצגה בהיסטוריוגרפיה לרוב רק מצדה הקשה והקודר , ובלשונה של החוקרת בת ציון עראקי קלורמן : ״נרטיב [ ... ] של סבל וייסורים״ . ואולם בחינה מגדרית של חוויית הקליטה של העדה התימנית במושבות בראשית המאה העשרים מלמדת גם על תהליכים חיוביים ייחודיים שעברו הנשים . סיפור קליטתן של בנות תימן מגולל מצוקות וקשיים , ועם זאת הוא גם סיפור של העצמה נשית . מטרת מאמר זה היא לבחון את התרחשותה המורכבת של העצמה זו מתוך התמקדות בחיי עולה אחת שזכתה לביוגרפיה לא מדעית , חושפנית ומרתקת , וכן באמצעות תיעוד ספורדי העוסק בעולות תימניות בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה , ויש בו כדי לאשש את התמונה בכלל...
אל הספר