הרבנים שבמחנות שמרו יותר מאחרים על רוחם ועל נשמתם . הם לא למדו תורה אבל הגו בתורה וחשבו בתורה , וזנו את רוחם במחשבות של תורה , ואף עודדו אחרים להגות בתורה כדי לשמור על עצמם מבחינה רוחנית שלא להיטמטם . הם דרשו דרשות רבות נגד טמטום המוח והמחשבה שהיכה במחנות . חיי המחנות הובילו להתנוונות הגוף והנפש , טמטמו את האדם והפכו אותו למסכת בלהות , לשלד הולך , למוזלמן מנוון ומדולדל . בני אדם הלכו כפופים , המומים , סחוטים ומדולדלים כשפניהם חתומים ושפתותיהם משותקות וכל מחשבותיהם מופנות לפנכת המרק ולפרוסת הלחם . אלו היו פני החיים . הרבנים שבמחנות לא יכלו לשנות את פני החיים אבל האטו במקצת את הניוון הרוחני ושימשו כבלם . לא היה בידם לחלק פרוסת לחם לרעבים שנפלו בגופם , אבל שמרו בידם פרוסת לחם רוחני לחזק את הרוח והנשמה שלא יתנוונו . הם הטיפו להאמין במציאות הנשמה ונתנו לה את פרוסת הלחם שלה ופנכת המרק שלה , טהורות משולחן גבוה – ממעשה הקרבן . המצב האיום שבמחנות דחף אנשים רבים להתאבדות , לתלות את עצמם או לגשת לתיל החשמלי ולהתחשמל , והיו מקרים רבים כאלה . הרבנים , כל אחד לפי כוחו , הטיפו נגד סכנה זאת וקראו להתג...
אל הספר