שורשי התבנית הבינרית ה״אובססיבית״ ביצירת לאה גולדברג

במאמרה ״הערות לאסתטיקה של הסימבוליזם״ כתבה לאה גולדברג , בין היתר : ״הרומאנטיקה , כידוע , גילתה את תת ההכרה ( התת מודע ) . לעומת העולם החיצון הקלאסי , המואר באור היום הנהיר – העולם הפנימי ' הלילי ' של האדם , תת הכרתו , היא התהום״ . בניסוח תמציתי זה של דבריה , הנטועים בקונטקסט עיוני , מאירה גולדברג למעשה את שורשיה של אותה תבנית בינרית , שבה מופיעים הלילה האפל והיום המואר , החוזרת ביצירתה הספרותית . כפי שנוכחנו לדעת , מדובר בעמדה נפשית המתגלמת בתמונות , בדימויים ובמוטיבים הנוגעים לתבנית הבינרית האמורה . לאה גולדברג דחתה מעליה את הרומנטיקה כזרם אמנותי , משום שאפיוניה נגדו את נטיותיה שלה כאדם וכאמן . בהכללה אפשר לומר כי נטייתה של הרומנטיקה אל הכאוטי ואל האי רציונלי , עמדה בניגוד גמור למאבקה המתמשך של גולדברג לייצוב עולמה ולהיאחזות ברציונלי , ב״נורמלי״ ובחולין . אפלת התת מודע , שהיא מכנה ״העולם הפנימי ' הלילי ' של האדם״ , היא בגדר איום של ממש על העולם המאוזן שהיא חותרת ליצור לא רק בחייה , אלא גם ביצירתה האמנותית . בעיון מקרוב בשירים שהוזכרו במהלך הדיון עולה כי יש דבר מה מושך ודוחה כאחת באפל...  אל הספר