לאה גולדברג הוגדרה על ידי הביקורת העברית כמשוררת האירופית ביותר בין בני דורה , דור שלונסקי – אלתרמן , ואת העדות לכך נוכל למצוא לא רק ביצירות שתרגמה מאיטלקית , גרמנית , צרפתית , רוסית , ליטאית , אנגלית ועוד , אלא אף ברמיזות בין טקסטואליות רבות לתרבות הנוצרית האירופית וליצירות ספרות אירופיות המשוקעות בשיריה שלה . עם זאת לא ויתרה גולדברג בתוך יצירתה גם על התשתית העברית , המחוברת אל מקורות ישראל . בהרצאה שנשאה באוניברסיטה העברית ב 1964 בכותרת ״יסוד המסורת בשירתנו החדשה״ , קבעה גולדברג כי אין לדון כלל בשירה העברית החדשה והחדישה מחוץ 1 במונוגרפיה שלו על לאה גולדברג מזכיר טוביה ריבנר ( 1980 ) פעמים אחדות את זיקתה האמיצה לתרבות אירופה . ראו למשל עמ׳ . 120 , 58 , 55 - 54 , 48 2 ראו למשל את השירים : , “ Pieta " " מדונות על פרשת דרכים״ , ״במנזר פוז׳יסלי״ , ״קינת אודיסיאוס״ , ״שחפים״ ( ב׳ ) [ על דמות קליפסו מתוך האודיסיאה ] , ״אנטיגונה״ , ״אופליה״ , ״סולויג״ , ״מריונטות״ [ על דמויות מתוך הקומדיה דל׳ארטה ] , ״בת המלך״ [ על דמות דולציניאה מתוך דון קישוט ] , ״שבעה גדיים״ , ״לכלוכית״ , ״היפהפיה הנמה״...
אל הספר