לאה גולדברג , משוררת מודעת למלאכתה ומבקרת חדת הבחנה בעלת השכלה כללית נרחבת , מנהלת שיג ושיח ביצירתה השירית עם יצירות רבות מתוך הקנון של הספרות המערבית . בשירתה שזורות אסוציאציות ספרותיות ותרבותיות מגוונות : החל באזכורים מן המקרא וממקורות יהודיים אחרים ( כגון תפילות , ההגדה של פסח ) , עבור דרך שימוש באלמנטים מתוך המיתולוגיה היוונית בעיבודיה הקלסיים ( הומרוס , סופוקלס ) וכן ביסודות נוצריים , וכלה באלוזיות לאגדות עם , למעשיות , לשירי עם וליצירות מופת מספרות העולם . האזכורים הספרותיים הללו מופיעים לעתים כמשפט יחיד בתוך שיר , לעתים כצירוף מילים אבוקטיבי ולפעמים – כתבנית שלמה , המשמשת כפיגום לשיר . ניתן לקבוע כי כמשוררת וכמבקרת לאה גולדברג ערה להיבטים הבין טקסטואליים של עבודת היוצר , מאבחנת אותם ואף מפרשת את הפונקציה שלהם בתהליך היצירה . כך , ברשימה מ 1947 בשם ״הנושא הרחוק״ מצביעה לאה גולדברג על נוכחותם המקוטבת של שני סוגי ספרות הרווחים יותר מאחרים בתקופה האמורה : הרפורטז׳ה , היינו הספרות המתעדת והמדווחת , ומולה היצירה הספרותית הבין טקסטואלית , או בלשונה : ״הספר בעל הכוונה האמנותית , השואב ...
אל הספר