אם נחזור אל השאלה שהוצגה בתחילתו של הפרק , בדבר התייחסותה או אי התייחסותה של הביקורת אל המשוררת כאל חלק מקבוצה ספרותית מהפכנית , יתברר לנו כי רק מבקרים ספורים , שמספרם קטן להפתיע , נגעו בשאלה זו . הביקורת המלווה את יצירתה של לאה גולדברג מראשיתה , כמעט שלא הזכירה את עובדת השתייכותה לקבוצת ״יחדיו״ ואת המקום שהיא תופסת בה . אחת הסיבות לכך היא העובדה שחלק ממבקריה הראשונים באו מתוך החוג הספרותי שלה , ולדידם עובדת השתייכותה למעגל של אנשי ״יחדיו״ ( או של משתתפי כתב העת טורים ) הייתה מובנת מאליה ולא הצריכה ציון מיוחד . התייחסות אל שייכותה לאסכולה אנו מוצאים – אולי באופן לא מפתיע – דווקא אצל יעקב פיכמן , שכזכור , היה בין מקדמי פניה של שירת לאה גולדברג בצאת ספרה הראשון , אף כי הוא נמנה עם ה״אופוזיציה״ של חבורת ״יחדיו״ , בהיותו עורכו של כתב העת השמרני מאזניים . בדברי ביקורתו החיוביים על הספר על הפריחה עוסק פיכמן , בין היתר , בהשוואת החרוז של לאה גולדברג לזה של שלונסקי . מדבריו עולה העדפה ברורה לדרכה של לאה גולדברג , שאצלה , לדעתו , אין החרוז מעמעם את השיר ( כאצל שלונסקי ) , אלא 38 בן , . 1973 39 ...
אל הספר