שתי המגמות הביקורתיות המסתמנות כלפי שירת לאה גולדברג , המודגמות בדברים שהובאו לעיל , לובשות צורות שונות ומקבלות הדגשים שונים אצל מבקרים מאוחרים יותר ( או אף אצל אותם מבקרים עצמם ) משנות השישים ואילך . רבקה גורפיין בדבריה על הקובץ מוקדם ומאוחר , ממשיכה לקרוא את שירת לאה גולדברג בהקשר נשי , גם כאשר היא מאתרת ומדגישה בה היבטים הנחשבים באופן מסורתי ל״גבריים״ . ״עם כל עושרה ועמקותה האינטלקטואליים " – קובעת המבקרת בנוגע לשירת לאה גולדברג – " היא משכילה לשמור על פשטות רבה המקרבת אותה לכל קורא״ . הפשטות והבהירות – כפי שעולה גם מרשימות ביקורת אחרות העוסקות בשירת לאה גולדברג – נתפסות בעיקר כמאפיינות את הכתיבה הנשית . האינטלקטואליות והפשטות הן אפוא כאן שני קטבים , המרמזים – כמעט בהכרח – על הדיכוטומיה המסורתית שבין שירה ״גברית״ לשירה ״נשית״ . ההתפתלות הלשונית ״מסגירה״ את התפיסה הסטראוטיפית של המבקרת הכותבת : ״מעניינת נטייתה של המשוררת האינטלקטואלית , שהמחשבה והרפלקסיה מרוות כל שיר משלה והן דבוקות בבשרה הרוטט של כל חוויה וכל התרגשות – לזמר העם״ . נושא המשפט , למעשה , הוא נטייתה של המשוררת אל זמר הע...
אל הספר