עם כהן מגיעה התפיסה המשכילית הגרמנית של היהדות כ " דת תבונית" לשיאה , אך גם לסופה . תלמידיו ובני הדור הבא יובילו את תפיסת היהדות כ " דת " למחוזות חדשים ואחרים . הם ימשיכו בביקורת על היהדות ההלכתית , הדכאנית בעיניהם , ויזהו את המוקד הדתי של היהדות בחוויה האמונית של היחיד . אלא שחוויה זו שוב לא תהיה תבונית , אלא תשאף למחוזות אחרים לגמרי . כמו שהם דחו את האורתודוכסיה , כך גם דחו את האלטרנטיבה של היהדות כ " דת תבונית " . בשתיהן ראו גורמים המגבילים ומייבשים את רוחו היוצרת של היחיד . הם חיפשו דרך לחדש את היהדות כאמונה חיונית ויצירתית . על התגבשות תפיסה זו השפיעו עמוקות תורותיהם החדשות של ויליאם ג ' יימס ( החוויה הדתית לסוגיה , 1902 ) ורודולף אוטו ( הקדוש , 1917 ) שחוללו מהפכה בחקר הדת , בהתבססם על עצם החוויה האמפירית הסובייקטיבית של המאמין שאותה זיהו כעובדה אובייקטיבית , ולא על הנחות פילוסופיות א - פריוריות , כפי שהיה מקובל עד כה . נדון כאן בשלושה הוגים מראשית המאה העשרים שהגדירו את הדת כחוויה סובייקטיבית של היחיד : פראנץ רוזנצוויג , מרטין בובר ואברהם דוד גורדון , כל אחד לשיטתו . פראנץ רוזנצ...
אל הספר