באחרית ימי - הביניים ובראשית העת החדשה הלך והתרחב כאמור זיהוי המילה העברית " דת " כחוק לכל דבר - ואפילו כחוק אנושי באופן מובהק , בהבדל מחוק אלוהי , וזאת ללא כל הקשר יהודי או תיאולוגי . דווקא אז החלה מילה זו לעבור בראשית העת החדשה טרנספורמציה רדיקלית , והיא רוכשת בהדרגה משמעות זהה לזו המקובלת עלינו כיום , כלומר כמערכת אמונות ודעות תיאולוגית שהמצוות המעשיות הן נגזרת שלה . הרכיב החוקתי במינוח זה הולך ונחלש , ובכל מקרה אינו מתייחס אלא לתת - הסוגה של החוק האלוהי . מילה זו שוב אינה מסמנת את החוק לסוגיו , והיא מוחלפת במילים אחרות כדי לסמן משמעות זו . לשון אחר , המשמעות המקראית המקורית של " דת " כחוק לכל דבר , שהייתה בשימוש לאורך הדורות , במינונים שונים , הולכת ונעלמת , ומילה זו רוכשת הדגש משמעות חדש , המושפע מהסביבה הנוצרית הסובבת . מבחינה זו יש כאן חזרה למשמעות המהפכנית שהקנה הרמב "ם למילה " דת " , אם כי עקב השפעות שונות : הרמב " ם הושפע מההגדרה האסלאמית של המילה ( " דין " ) , ואילו המלומדים שהחלו לפעול החל מראשית העת החדשה הושפעו יותר ויותר מההגדרה הלטינית - נוצרית , או ליתר דיוק מההגדרה הפ...
אל הספר