המילה " תורה " , בוודאי כאשר היא מופיעה בהא - הידיעה , מסמנת במקורה את תורת משה , כלומר את החוק האלוהי הספציפי - בכתב ובעל - פה - שקיבל ישראל בסיני באמצעות משה בהתאם למסורת . במשמעות מקראית זו , מילה זו ממשיכה להופיע לאורך ספרות חז "ל והספרות היהודית הביניימית והחדשה , והיא דומיננטית . דבר זה הוא מן המפורסמות , ולכן אין צורך להדגים זאת . עם זאת , בספרות הביניימית נמצא לעתים קרובות שימוש במילה " תורה " גם במשמעות של חוק בכלל , גם אנושי , או שכלי , זאת בהשפעת השימוש במינוח הערבי המקביל " שריעה " . ר ' יהודה הלוי ( ריה " ל ) , למשל , משתמש בביטוי "אלשריעה אלעקליה " , שאותו תרגם יהודה אבן תבון ל " התורות השכליות " ( הכוזרי , ב , מ " ח ) . מינוח זה שימש אצלו בדרך כלל לתיאור התורה האלוהית ( " שריעה אלאלאהיה " , ג , ז ) . שמואל אבן תבון תרגם מילה זו כפי שהיא מופיעה במורה נבוכים לעתים במשמעות של חוק בכלל , כמו שאנו מוצאים למשל בפתיחה התיאורטית לפרקי טעמי המצוות ( ג , כ " ז ) : " כוונת כלל התורה [ = אלשריעה ] שני דברים והם תקון הנפש ותקון הגוף " . תורת משה מזוהה כחוק האלוהי האמיתי [ = אלשריעה א...
אל הספר