א. מבוא: "ומבשרך לא תתעלם"

אדגים את ההתמודדות עם הבעיה בהתייחס לשאלה קונקרטית : השואלת היא אישה התומכת זה שנים בבעלה , שעבר אירועים מוחיים ונעשה עם השנים סיעודי . היא מאכילה ומשקה אותו , מניחה לו תפילין , מתפללת עמו וכדומה . האיש כמעט שאינו מדבר ורק לעתים רחוקות מצטרף לתפילה ולברכות במילה או שתיים , אך ברור שהוא מבקש ורוצה לברך . עד היום נהגה האישה לברך בעבורו את כל הברכות , בכלל זה על הנחת תפילין ולבישת ציצית , ברכת " אשר יצר " , ברכות ראשונות ואחרונות . במקרה של ברכות ראשונות ואחרונות היא השתדלה לאכול כמותו על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה . לדבריה , היא מרגישה שהיא מברכת בעבורו — להוציאו ידי חובה — ובשבילו — כדי לעשות את רצונו , כך שהיא בעצם משמשת צינור לדברר את מה שהוא היה רוצה לומר לו היה יכול . ההכרח לאכול אתו מקשה עליה , ונוסף על כך לבה נוקפה על שאר הברכות : אלו שאינה חייבת בהן בעת שהיא מברכת בשביל בעלה , כדוגמת " אשר יצר " , ובעיקר הברכות על מצוות שאינה מחויבת בקיומן כלל , כדוגמת הנחת תפילין . השאלה איננה שאלה הלכתית נקודתית . יש לה השפעה על התחושה הקיומית של האדם החולה כמי שיש משמעות נוספת לחייו . היא גם שאלה...  אל הספר
המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר