של הנידון את הצו שעליו עבר . על גופו של הנידון הזה , למשל ' — והקצין הורה על האיש — ' יירשם : " כבד את הממונה עליך ! " ... ] . ' ] ' והוא יודע את גזר הדין שלו ? ' ' לא ' , ענה הקצין וביקש להמשיך בהסבריו , אך הנוסע שיסע אותו : ' הוא איננו יודע מהו גזר הדין שנגזר עליו ? ' ' לא ' , חזר ואמר הקצין [ ... ] ' מה טעם להודיע לו את גזר הדין ? הרי ילמד אותו על בשרו ! ' [ ... ] ' אבל שהוא נידון , זאת לפחות הוא יודע ! ' ' גם זה לא ' , אמר הקצין וחייך אל הנוסע ' . " דוגמה זו מבהירה היטב את הבעייתיות שבהעדפת ההרתעה על פני עקרון הענישה , אך אין צורך להגיע לשם כך עד הגבולות הקפקאיים של התופעה . דוגמה אחרת היא המקרה של עינויים המלמד בראייה היסטורית עד כמה קל להצדיק את השימוש בהם , עד כמה האיסור לנקוט עינויים מתקשה לעמוד בלחצים , עד כמה חלקלק הוא המדרון : עד כמה מהיר המעבר משימוש בעינויים במקרים חריגים לשימוש שגרתי בהם — וכל זאת חרף קיומו של מה שנראה לכאורה כאיסור מוחלט . כך היה לאורך הדורות , כך נהגו ועדת לנדוי , שירות הביטחון הכללי אחרי הדוח , בית המשפט העליון שגרר רגליים במשך תקופה ארוכה שבה התירו למ...
אל הספר