הסגרים בתחילת המאה העשרים חולקה ארץ ישראל לשלושה מחוזות . הראשון , מחוז ירושלים , כלל את דרום הארץ ומרכזה ולא נכלל באף פלך . בראשו עמד מוטאצריף ( ראש מחוז ) שמונה ישירות על ידי הממשל המרכזי באיסטנבול . במחוז ירושלים היו שלוש נפות , עזה , חברון ויפו , שנוהלו על ידי קאימקאמים ( ראשי נפות ) . המחוזות האחרים , שכם ועכו , כללו את מרכז הארץ וצפונה והיו כפופים לפלך ביירות . הערים המרכזיות במחוז שכם היו טול כרם ושכם והערים המרכזיות במחוז עכו , היו חיפה , נצרת , טבריה וצפת . המדיניות הרשמית בנוגע להסגרים הימיים והיבשתיים הייתה קפדנית ומחמירה וראתה ביישום הסגרים על ערים מוכות מגפה את האמצעי המרכזי להקטנת ממדי התחלואה . באיסטנבול ובסביבותיה פעלו בשעת מגפות תחנות לחיטוי החולים , בתיהם וחפציהם ( כפי שנעשה בערים גדולות באירופה ) , ואילו בשאר ערי האימפריה העות׳מאנית לא הוכנסו לשימוש אמצעים אלה . בתחילת המאה העשרים נחשב תחום בריאות הציבור לנושא בתחום התחזוקה המוניציפלית . אף שחלק גדול מתושבי הארץ חיו בכפרים לא הייתה מדיניות הנוגעת לטיפול בתחום בריאות הציבור ברמה מחוזית בימים כתיקונם . ראש המחוז , כחלק...
אל הספר