כמו בכל דבר , בהתחלה יש סיפור . בעצם , שני סיפורים . האחד מביא אותי לראשית הכתיבה : אני זוכרת את עצמי יושבת ליד השולחן שהיה גבוה מאוד לממדיי , בפרוזדור הקריר שבבית בבואנוס איירס , לפני כלוב גדול עם ציפורים , שומעת מבלי להתכוון לכך , איך דודה סלינה לימדה ילדים מתקשים את סודות הא״ב ותרגלה אתם קריאה . אני ציירתי , ולפעמים בהיתי בהם וחיבקתי בובה מבד . לא ידעתי שכך , מבלי לדעת , התחלתי ללמוד לכתוב . הגעתי לכיתה אלף בהתרגשות , ובמהלך הימים שבהם למדנו את האותיות , מצאתי את עצמי שואלת את המורה מתי נקרא לאותיות ב " שמן האמתי " , ולא לפי הצלילים שהן משמיעות . אני זוכרת את המבט מן הצד על הכיתה – עמדתי ליד כיסא העץ שלי ושאלתי ; המבטים הופנו אליי : אני זוכרת גם את הבושה שהרגשתי , כי אמרתי משהו שהוציא אותי מכלל הילדים אליהם רציתי להשתייך , ולא ידעתי איך להתגונן מהרגשות המבלבלים שהציפו אותי . וגרוע מזה : לא היה לי כיצד לבטל את אשר אמרתי . הייתי חשופה . הסיפור השני מספר על מדוע ואיך מכשפות וחיות מדברות הפסיקו להופיע בחיבורים שלי . בכיתה האחרונה בבית הספר היסודי הזמינה המורה את אימא שלי לשיחה , כדי לומ...
אל הספר