כמו אוארבך , הקורא את הסצנה המקראית במקביל לאפוס ההומרי ומשווה את השתיקה העברית עם הדיבור היווני , גם קירקגור נדרש ' להשוות ' את סיפור העקדה עם דוגמה יוונית ( הטרגדיה ' איפיגניה באאוליס ' ) כדי להוכיח את עמדתו הסרבנית של הטקסט העברי בתולדות המחשבה והספרות האירופית . בטרגדיה , כותב קירקגור , לקורבן יש היגיון : ההקרבה נעשית למען הפוליס , למען הכלל , למען שלטון החוק . זהו פשר קורבנה של איפיגניה וזהו פשר הניסיון הטרגי . הטרגי הוא האופן שבו ההקרבה נעשית למען הכלל ומכאן היא זוכה בתוקפו של החוק האתי . ואכן , כותב קירקגור , פשרו של הטרגי הוא הפיכתו של האסתטי לאתי : ' היפה ' , ' המעניין ' , ' המקרי ' נעשים בטרגדיה לכורח , לכלל , ומכאן לצו מוסרי ( הכללי הוא הראוי ) . אך שלא כאיפיגניה , קורבנו של יצחק אינו מובן ואינו בר הכללה , ולפיכך אין לו צורה או תוקף של חוק . אברהם , שלא כאגממנון , אינו מקריב את בנו למען הכלל ואינו עושה את הכרעתו לכלל . ניסיונו של אברהם אינו טרגי אפוא , אלא תאולוגי , ומשמעותו סמויה . ובדרך זו נעשה הסיפור המקראי לאבן בוחן של שאלת הספרות . הספרות נבחנת מתוך זיקתה אל הניסיון הסי...
אל הספר