ריקוע הנחושת גסס בירושלים ומת בצפת . הוא , שידע ימים יפים במרחב חפצי הפולחן היהודיים לדורותיהם ולארצותיהם במערב ובמזרח , ניצב במרכז ממצעי ( מדיומים ) האמנות היהודית כשזו נדרשה לריקועי חנוכיות , ריקועי צלחות לפסח ולטקס פדיון הבן , ריקועי כוסות אליהו וכוסות קידוש , ריקועי כריכות דקורטיביות לספרי קודש , קמעות , קישוטי תורה ( כגון רימונים וטס ) וכיו " ב . במסורת מפוארת זו הוצבו ריקועי הנחושת לצד ריקועי הזהב והכסף המוערכים , אף שברובד עממי יותר כמובן . עם תחילת האמנציפציה ועלייתם של ציירים יהודים לעמדה מרכזית בעולם האמנות באירופה של המאה ה , 19 ביקש המדיום של ריקוע הנחושת היהודי ביטוי עצמאי כ " ציור " . כך , לצד אמנות התבליט ( בנחושת ובחמר ) , החלו גם ריקועי הנחושת לייצג דיוקנאות ותמונות הווי יהודיות . ואולם שלא כאמנות התבליט שקיימה זיקה היסטורית לתבליטי הרנסנס האיטלקי , כבר בתחילת הדרך ביקשה אמנות ריקוע הנחושת את השכנות לאמנות העממית . בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 הורו בתי ספר לאמנות ולאומנות את מלאכת מקשת הנחושת , ואמנים יהודים ביקשו ללמוד אותה . יוסף בודקו למד אותה בברלין ב . 191...
אל הספר