שבירת המתווה המקורי של הברית הישראלית , שהביאה לצמיחת הדתיות היהודית , יצרה במקביל תמורה עמוקה בהבנת תפקידו של האדם - תמורה המעצימה את רעיון האחריות האנושית . בפרק הראשון עמדתי על כך שהיהדות מאמינה באחריות האדם על העולם . פסוקי בריאת האדם הם התשתית הבהירה לרעיון זה . הם מציבים אותו כנציגו של האל עלי אדמות , מטילים עליו למלא את הארץ ולכובשה ומבטיחים שמורא האדם יחול על כל שאר הברואים . גם אחרי כישלונם של הדורות הראשונים , שהביאו את הבורא להינחם כי עשה את האדם , ובהתאם לכך להביא מבול וליצור עולם חדש בו האדם חי פחות ( " והיו ימיו מאה ועשרים שנה ") , מחזק המקרא את תודעת האחריות האנושית כאשר הוא מטיל על בני האדם את החובה להרוג רוצחים , ומעניק להם את הזכות לאכול בעלי חיים . ספר בראשית ממשיך לדגול בבני אדם גדולים ובמעשים גדולים , ומציג את העם הישראלי כמי שצומח מתוך דמויות של אנשים בעלי רוח חופשית , הנאבקים עם סביבתם ויכולים לה . אך במידה ידועה , כינון הברית בין עם ישראל לאלוהים מפחית מן האחריות האקטיבית של העם ושל יחידיו . בעוד אברהם " קורא בשם יי " ו " מתהלך לפניו " , איננו מוצאים שעם ישראל נ...
אל הספר