על השתיקה , הדומיננטית כל כך , אליבא דגרוסמן , בלוויה הקיבוצית בשנים המוקדמות דנן , ממש כמו על חור , על חושך , על הצבע הלבן וכיוצא באלו דברים שקיומם העצמאי שנוי במחלוקת , ניתן להתבונן משתי נקודות מבט : האחת , כעל נוכחת , כלומר כעל בעלת קיום ממשי עצמאי , ואילו השנייה , כעל תוצר של היעדר דבר אחר : היעדר מבע רגשי , כלומר בכי , או היעדר מבע מלולי , כלומר דברי הספד או תפילה . האלם בלוויה הקיבוצית המתוארת בטקסט הנ " ל מתואר בתארים המקנים לו נוכחות ממשית : הוא “ קפוא " , הוא “ אכזרי " , יש בו “ דבר מה בלתי - אנושי " או “ אנושי - ערום מדי " , אלא שבה בשעה הוא גם תוצר של היעדר , היעדר שעל טיבו אנו למדים מתוך ההשוואה ללוויית האח בגולה ולמרכיביה : היעדר מרכיבים רגשיים ( בכי ) ומרכיבים מילוליים ( קדיש וצידוק הדין ) . מגמה זו עולה גם מתיאור לווייתו של זאב בכאור יהל ליערי : “ קברנוהו בדממה . איש לא בכה על קברו , איש לא אמר דברי הספד , איש לא אמר קדיש . דממה היתה על קברו , דממה שנגעה במוסדות תבל " . מחד גיסא , הדממה היא ממשית , היא נוגעת במוסדות תבל , מאידך גיסא - היא נובעת מאי אמירתם של דברי הספד וק...
אל הספר