הדברים הנ " ל מציגים מציאות מראשית המאה העשרים שבה ההימנעות מהלנת המת היא מנהג האופייני לירושלים , אולם לאמיתו של דבר היה איסור ההלנה במקורו תקף בכל מקום ורק עם התפתחות ההלכה נותר נחלתה של ירושלים לבדה . מקורו של האיסור בפסוקים : “ וכי - יהיה באיש חטא משפט - מות והומת ותלית אתו על - עץ : לא - תלין נבלתו על - העץ כי-קבור תקברנו ביום ההוא כי - קללת אלהים תלוי ולא תטמא את - אדמתך אשר ה ' אלהיך נתן לך נחלה " ( דברים כ " א , כ " ב - כ " ג ) . “ פרשה זו " , אומר הרב אהרן הראל , “ מתייחסת לאדם שהומת על ידי בית דין בתליה . ציווי התורה הוא לקוברו , ולא להלינו על העץ , כדי שלא לטמא את אדמתך [ ... ] . חז " ל הרחיבו את חלות הדין לכל מת . שלושה ציוויים מוזכרים כאן : ( א ) לא תלין ; ( ב ) קבור תקברנו ; ( ג ) ולא תטמא את אדמתך " . שניים מהציווים הללו , כפי שניתן להיווכח , מובאים בלשון “ לא תעשה " כלומר כאיסור , וציווי אחד בלשון “ עשה " , כלומר אם האיסור הוא להלין הרי מצוות עשה היא לקבור בו ביום . ואמנם , כבר במקורות התנאיים ההלכתיים מופיע האיסור כשהוא נוגע לכל מת ויהיו נסיבות מותו אשר יהיו , תוך התבס...
אל הספר