ההליכה הפיזית אחרי מיטת המת מנקודת מוצא כלשהי ( בית הנפטר , בית הלוויות או מקום משמעותי כלשהו לחיי הנפטר ) אל חלקת קברו , היא כמדומני הסמלי והמוחשי ביותר מבין מנהגי הלוויה כטקס מעבר , הן בליוויו של הנפטר במעברו הפיזי ממחוזות החיים אל מחוזות המוות והן בליווים הממשי של שאריו בתהליך הפרדה ושינוי הסטטוס בחייהם . מסע זה אפוא משמעותו העיקרית היא מחווה אנושית של המלווים כלפי המת ושאריו ואשר על כן הוא מוסיף ומתקיים גם בחברה שפרקה מעליה עול תורה ומצוות . זאת להבדיל , למשל , מאמירת " קדיש " שנתקלה בהתנגדות לא מבוטלת , כפי שנראה להלן , עד כדי ביטולה המוחלט ברבים מן המקומות , מתוקף מהותה כתפילה המהללת ומקלסת את בורא העולם . ואכן , במהותו של דבר , לא שונה מסע הלוויה בחברה החלוצית מזה המתקיים בחברה היהודית המסורתית . השוני טמון במעגלים ההקפיים של המנהג : הימנעות מהלנת המת ( בלוויה הירושלמית ) , שמירה מפני הטמאות כהנים וכיוצא באלו סייגים האופיניים לחברה יראת שמים . מסע לווייתם של חמשת הנטבחים בפוגרום באוקראינה בכאור יהל ליערי אינו מתואר ככזה במילים מפורשות . לכאורה , אין מדובר אלא במילוי הצורך הטכני ...
אל הספר