צדו השני של העיסוק במוות כסמל וכמטאפורה הוא , כאמור , כשביטויים מתחום המוות מושאלים לתיאור תמונות מציאות והלכי נפש שאין בהם מוות של ממש . הדבר דומה לאותן מובאות שהבאתי בפרק הקודם שבהן תוארה ההיקשרות לאדמת הארץ במושגים מתחום האירוסין והנישואין . אלא שלא תמיד נקשרו לו , למעשה יישובה של הארץ , קונוטציות משמחות של אהבה , התמזגות והפריה , המולידות דימויים מתחום החתונה , לעתים הוא הוביל למשברים פיזיים ונפשיים שנקשרו בתודעתם המיוסרת של החלוצים עם המוות . דימוי נפוץ בסיפוריו של מלץ הוא תחושת ההימצאות בקבר כביטוי למצוקת נפשו של אדם . מעניין להיווכח כי הדבר קשור אצלו תמיד לחלום או לשלב הדמדומים שבין חלום ליקיצה . הדוגמה המובהקת ביותר לכך , זו שבה מפתח מלץ את הדימוי ועושה בו שימוש נרחב ומורכב , היא דווקא זו המאוחרת יותר , זו שבה נזכר אדם בחלומו שבו היה חנוק בתוך ארון מתים , ותחושה זו מלווה אותו גם לאחר יקיצתו : כשהקיץ מחלומו לתוך חשכת הלילה היה מלא אימה . קור הילך מסביב לברכיו . זכר את החלום לפרטיו . ארגז . כמו זה שמשמש כאן לארון - מתים . מקרשים מהוקצעים , לבנים , אולם גדול ממנו לאין שיעור . רחב ...
אל הספר