אמירת “ הרי את מקודשת לי " וגו ' של החתן לכלתו היא חלק מאירוסי בני הזוג , כלומר מממה שמתאר רובין כ " הסכם חוקי בין אבי החתן לאבי הכלה , או בין החתן והכלה עצמם ( כשהם בוגרים ועומדים ברשות עצמם ) או בין בא כוחו של החתן לבין אבי הכלה או בא כוחו , על יצירת התחייבות לנישואין בין החתן לכלה לאחר זמן קצוב . האירוסים הם שלב מקדים , המהווה הסכם לעריכת נישואים בעתיד , והם חלק מתהליך קניין האישות שמסתיים בנישואים ‘ שאינם אלא קיום האירוסים "' . כמובן שמשעה שאוחדו , כאמור לעיל , האירוסין והנישואין לטקס אחד , נעשתה אמירה זו חלק מהמכלול הטקסי שנערך תחת החופה . “ באיזו לשון היה האדם מישראל כורת ברית נישואין בימי קדם ? " , שואל מרדכי עקיבא פרידמן ובניסיונו למצוא מענה לשאלתו עושה שימוש בפסוקי ספר הושע שבהם מתאר הנביא את יחס ה ' לעמו כיחס איש לאשתו . בסיס לנוסח הוא מוצא דווקא בלשון הגירושין המופיעה בפסוק : “ ריבו באמכם ריבו כי - היא לא אשתי ואנכי לא אישה " וגו ' ( הושע ב ' , ד ' ) . מהמשך הפרק ניתן ללמוד שהכינוי “ אישי " , החליף את הכינוי “ בעלי " שהיה הכינוי המקובל קודם לכן , בשל “ האסוציאציה של ‘ בעלי '...
אל הספר