עיקרה של החגיגה , כפי שמתארה שמאלי , לא שונה בהרבה , לפחות למראית עין , מסעודת בר המצווה המסורתית שפגשנו לעיל בסיפורו של מלץ , “ ברית " : האולם המקושט , השולחנות הערוכים , מיני התרגימא , השירים , הריקודים ונשיאת הדברים . דומה שהדפוס המסורתי , זה שהכירו מבית אבא , הנחה את החלוצים גם במקרה הזה בעיצוב הטקס בגלגולו הארץ- ישראלי החילוני . אלא שמעניין להיווכח כי בתוך שלל הברכות והדרשות שנישאו בחגיגה , מפי חבריו של עמיקם , אביו וסבו , לא נשא חתן בר המצווה עצמו דברים וודאי שלא דרש דרשה . שמאלי מתייחס לברכות אלו כאל דרשות ומתאר את סיום ברכתו של גבעוני , חברו הטוב של עמיקם במילים : “ גבעוני הסתכל סביבו , כשואל : יפה דרשתי ? ... " . אם נראה 167 שמאלי , בר - מצוה , עמ ' . 151 בסיפורו של שמאלי תיעוד של מציאות , ונוסיף על כך את העדויות המצויות בידי שנרשמו מפיהם של ראשוני הבנים בכפר - גלעדי , שאף לא באחת מהן מתוארת נשיאת דברים על ידי חתן בר המצווה , הרי נשאלת השאלה מדוע נמנעו מעצבי חגיגת בר המצווה בכפר -גלעדי מלכלול בה דרשה כזו . אם נניח שהדרשה היא מבחן לבגרותו האינטלקטואלית וליכולת ההפשטה של הנער , ...
אל הספר