ואם במתן השם כחלק מהכניסה לעולם וכחלק מיצירת הזהות עסקינן , הרי קיים דמיון רב בין קריאת שם לתינוק שנולד לבין קריאת שם ליישוב שנוסד . כפי שציינתי בפרק המבוא , קיימת , למיטב הבנתי , הקבלה בין טקסי המעבר המתוארים בסיפורים שבהם אנו דנים וקשורים למעברים בחיי אדם , לבין המועדים המתוארים בהם וקשורים לשלבי מעבר בחיי היישוב , כגוף שנולד , מתפתח ומתבגר ויש לו דופק חיים משלו . הקבלה זו באה לידי ביטוי הן בדמיון במהות הטקסים , הן בתוכנם והן בפיגורות הלשון ( מטאפורות , דימויים , סמלים וכו ' ) המשמשות לתיאורם . אחד מקווי הדמיון שבין טקס ברית המילה לבין עלייתו לקרקע של יישוב , לבד מן הדמיון המובן מאליו שבעצם חוויית ההולדת , חוויית הראשית והבריאה יש מאין , הוא במתן השם כמעשה של יצירת זהות ושימת חותם לעצם קיומה של הישות החדשה , בין שזהו אדם ובין שזהו יישוב . בדמיון זה הבחין גם עזריהו כשאמר : בעוד שמות פרטיים ושמות - משפחה מבטאים את הקשר שבין זהות הפרט ביחס למורשת התרבותית של הקהילה המשמשת מערכת התייחסות , שמות גיאוגרפיים מגדירים את הקשר התרבותי שבין היחיד לטריטוריה . שמות מקומות שייכים בעת ובעונה אחת הן...
אל הספר