“ תני שלשה שמות נקראו לאדם הזה אחד שקראו לו אביו ואמו ואחד שקראו לו אחרים ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו " ( קהלת רבה ( וילנא ) , ז ' , ג ' ) . קריאת השם היא ההאצלה של הזהות האישית . אחרי שהכניסו אותו בברית מאצילים לו זהות אישית בקרב העדה . מכאן מתחילה דרכו , דרך של יחיד חד - פעמי , להשתלב בעדה , לבנות אותה , להמשיך את שלשלת דורותיה . זוהי חזרה על מה שנעשה באברהם , אולם בהיפוך הסדר . אברהם שנכנס לברית כאב נקרא קודם בשם החדש , ואחר - כך נימול . התינוק הנכנס לברית כבן קודם נכנס לברית ואחר - כך נקרא בשם . הוא נחשב ליחיד מוגדר ומזוהה מכוחה של הברית . בדבריו אלו מרחיב שביד את משמעות נתינת השם לרך הנולד אל מעבר למעשה הטכני ומקנה לה תוקף חברתי ורב דורי . כמוהו גם רובין הרואה בכך טקס מעבר של ממש שבו , לצד המילה עצמה , משמשת נתינת השם לניתוק הילד ממה שהוא מכנה “ מצבו ‘ הטבעי "' , מיזוגו לתוך הקהילה והפיכתו ל " חוליה בשרשרת הדורות של בית האב " . לדבריו , בעוד שבברכה שמברך האב , “ להכניסו בבריתו של אברהם אבינו " , מוכנס התינוק לקהילה ונעשה חלק מהברית ההיסטורית , מדגישה קריאת השם את היות התינוק ...
אל הספר