דומה שלא ארחיק לכת אם אומר כי הבדידות התהומית שמתאר מלץ בסיפורו “ ברית" בעולמם של החלוצים בכלל ובציוני הזמן המשמעותיים בחייהם בפרט , היא בדידות שאינה יהודית , שכן שמחת ההורים בהולדת בנם היא שמחת העדה כולה על צמיחתה והתעשרותה ביהודי חדש . בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בסעודת המצווה המתקיימת בתום טקס המילה , שעליה אומר שביד : “ סעודת מצוה מבטאת שמחה , ואין כמוה להביע את הויית היחד של העדה . בסעודה משותפת כאילו צומחת העדה , מתחזקת , מעניקה חסות בוטחת , והשמחה היא שמחת איתנות הקיום שעתה זה הוכחה עם כניסת בן חדש לרציפות הדורות " . ואכן , כפי שמראה רובין בהרחבה , מקורות קדומים יחסית מצביעים על סעודות גדולות שנערכו לכבוד המילה , שאליהן הוזמנו גם גדולי ירושלים והחכמים , למשל : “ וביום השמיני ימול . אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה . בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצות ולשמוח בהם . אמר הקב " ה אתם משמרים את המצות ותשמחו בהן אני מוסף לכם שמחה שנ ' ( ישעיהו , כט ) ויספו ענוים בה ' שמחה וגו "' ( תנחומא , תזריע , ה ' ) . מעניין להיווכח כי את המפלט מבדידותו כמו גם את...
אל הספר