כפי שראינו בפרקים הקודמים , במחצית השנייה של המאה התשע - עשרה הושפעו אינטלקטואלים יהודים מפועלם של מקובלים ותיאוסופים נוצרים מוקדמים ואימצו מהם תיאורה של הקבלה כ " תיאולוגיה מיסטית " . בעיני מלומדים אלו , שצמחו בחוגי ההשכלה היהודית והשתלבו בתרבות האירופית , הקבלה , החסידות ומבני ידע יהודיים נוספים היו תופעה מיסטית . הם קיבלו את מאפייני הייצוג של הקבלה , ובכלל זה אי - רציונליות ואוריינטליות , אך מנקודת מבט רומנטית ולאומית ראו במאפיינים אלו ביטויים חיוביים של התרבות היהודית . לפי תפיסתם , המונח " מיסטיקה " , ששימש אותם לתיאור הקבלה והחסידות , הצביע על חוויה סובייקטיבית ופרטית של איחוד או מפגש ישיר עם מציאות טרנסצנדנטית . בהדרגה הלך ורווח המונח " מיסטיקה יהודית " , ולבסוף נעשה לקטגוריה ששימשה לתיאור הקבלה , לדיון בקבלה ולמחקר הקבלה במאה העשרים . תפיסת הקבלה והחסידות כמיסטיקה הכתיבה את האופנים שבהם תופעות תרבותיות אלו נלמדות ונחקרות באקדמיה עד היום . למרות ההתפתחויות וההיבטים החדשים במחקר הקבלה העכשווי , ההנחה הבסיסית המכוננת את תחום הלימוד היא שקבלה היא ביטויה היהודי של התופעה האוניברסלית...
אל הספר