בין הזיכרון לבין השכחה קיימים הזמנים עבר , הווה ועתיד . העתיד הוא הדמיון השייך לזיכרון החוויתי . זיכרון של יצירה ספרותית הוא זיכרון חוויתי , מערכת המוח מלכתחילה נועדה כדי לדמיין את העתיד . לכן הדמיון והזיכרון כרוכים זה בזה , ואם הזיכרון החוויתי שלך יהיה מדויק יותר , כך יהיה גם הדמיון , היוצר סצנריו של תחזיות לעתיד . כאשר תחשוב על העתיד תמיד תחשוב על העבר . מכאן שמערכת הזיכרון ומערכת הדמיון קשורים זה לזה בקשר בל יינתק , ושניהם נמצאים באותו אזור במוח . לכן כשאנו חוקרים זיכרון אנו גם חוקרים את הדמיון . מאז הופעת המחשב אנו צריכים הרבה יותר זיכרון עבודה : זו מערכת קוגניטיבית המאפשרת לנו לקחת דברים שאנו חשים אותם , לשמור אותם בזיכרון קצר טווח ולצרף אליהם דברים מזיכרון ארוך טווח , כדי לבצע מטלה . ברגע שביצענו את המטלה זיכרון העבודה מיותר , ואנו מחליפים אותו בזיכרון עבודה אחר . ולכן נזכור דברים אחרים ממה שזכרנו קודם . כמובן את העתיד אין אנו יכולים לזכור , מפני שאינו קיים עדיין , אבל אנו יכולים לבנות אותו כאוטופיה ( או כאימה ( שאליה אנו שואפים ( או יראים ממנה ( . מכאן נמצא ביצירה ביטוי שהוא תוצ...
אל הספר